רפואה סינית וספורט
ספורט זה בריא?
בעולם הספורט קל לדעת אם התקדמנו. יותר משקל, יותר קילומטרים, פחות זמן. המספרים נותנים תחושת כיוון וסיפוק.
אבל יש שאלה שקשה יותר למדוד: האם הדרך שבה אני מתאמן היום תומכת גם בגוף שאחיה בו בעוד שלושים שנה?
עברתי קרע ברצועה בברך, שבר באצבע, נפילות מקטנוע, חבלות ומכות. אחרי הקרע בחרתי להיעזר בשיאצו בלבד, ובשבר באצבע סירבתי לגבס. אלה הבחירות האישיות שעשיתי, ואינן המלצה לוותר על בדיקה או טיפול רפואי. החוויות האלה מלוות את ההסתכלות שלי על הגוף, על שיקום וגם על ספורט.
כשאני חושב על אימון, מעניינת אותי היכולת להתאמץ לצד היכולת להבחין במה שהמאמץ עושה לי.
רפואה סינית וספורט: בין מאמץ להתאוששות
לפעילות גופנית ולחיזוק יש תועלת בריאותית מבוססת. ובכל זאת, המשפט ״ספורט זה בריא״ משאיר הרבה שאלות פתוחות. איזה ספורט? באיזה מינון? באיזה מצב הגעתי היום, וכמה זמן נתתי לעצמי להתאושש?
״הספורט היחיד שאני עושה הוא נשיאת ארונות הקבורה בהלוויה של חברים שאמרו לי שאני חייב לעשות ספורט.״-ווינסטון צ׳רצ׳יל
הרפואה הסינית נותנת לי שפה לחשוב על היחסים האלה: פעילות ומנוחה, הוצאה ואגירה, יאנג ויין. דרך המושג צ׳י אני מתבונן בחיוניות ובאיכות התנועה. זו שפה מסורתית שמלווה את ההקשבה שלי לגוף.
תנועה מתחילה דווקא באי תנועה
מבחינתי, לפני התנועה יש רגע של שקט שבו יכולה להתברר דרישה.
נניח שבא לי לצאת להליכה. מה אני מבקש לקבל ממנה? תנועה אחרי שעות של ישיבה? מאמץ? אוויר? מרחב?
אני יכול להתחיל ללכת במקום ולבדוק. אולי זה יספיק כרגע. אולי אגלה שהגוף כבר נע, אבל אני עדיין רוצה לפתוח את הדלת ולצאת החוצה.
הפעולה מלמדת אותי משהו על הצורך, אם אני עוצר להקשיב גם אחריה.
כך אני מבקש להתייחס גם לאימון. אני יוצא לדרך עם כוונה, פוגש את התגובה של הגוף ומאפשר לה להשפיע על ההמשך. לפעמים ארצה להוסיף מאמץ. לפעמים לשנות תנועה או לנוח.
כוח, גמישות ותנועה מעגלית
בתרגולים הסיניים אני מוצא עניין ברציפות, בהעברת משקל ובתנועה המעגלית. אני רוצה להרגיש את האפשרות להסתובב במפרק, את התמיכה של הקרקע ואת המשיכה של כוח הכבידה. גם כשיש משקולת ביד, יש מפגש עם כוחות שאפשר להרגיש ולהגיב אליהם.
כוח, גמישות וחופש תנועה יכולים להתפתח יחד. גם אימוני התנגדות עשויים לשפר טווחי תנועה. השאלה שמעניינת אותי היא איך היכולות האלה משתלבות בגוף ובחיים שלי.
אני רוצה להרגיש שההתקדמות באימון מרחיבה גם את האפשרויות שלי מחוצה לו.
מה נשאר בגוף אחרי האימון?
לפציעות יש מקום בשיחה הזו. אצל ספורטאים אולימפיים לשעבר נמצא קשר משמעותי בין פציעות קודמות לבין כאב ושחיקת מפרקים בהמשך. המחקר נותן סיבה להתעניין בהשלכות של פציעות לאורך זמן.
מבחינתי זו סיבה להתייחס להתאוששות ולשיקום באותה רצינות שבה אני מתייחס להתקדמות. הקשבה אינה מבטיחה שלא אפצע, והיא כוללת גם הכרה ברגע שבו דרושה עזרה.
אני מסתכל גם על מה שקורה בהמשך היום ובבוקר שאחרי. איך אני ישן? האם התאוששתי? האם קל לי יותר לנוע? האם נשאר לי כוח לדברים שבשבילם רציתי להתחזק מלכתחילה?
בסופו של דבר, אני רוצה שהספורט ירחיב את החיים שלי. שייתן לי כוח לשחק עם הילדים, לטייל, לשאת ולהתכופף. שאוכל להתאמץ וגם להרגיש מתי די.
תנועה מבחינתי היא אחדות בין הראש לגוף, בין עצמי לטבע.
האימון הוא הזדמנות לתרגל את האחדות הזו: לפעול, להקשיב למה שהשתנה, ומתוך כך לבחור את התנועה הבאה.
תגובות